הי, מצורף סיפור ההפלגה של אבא שלי בשנת '76, ביאכטה דולפת מאירופה לקרנבל בריו.

 

הי לכולם, הקטע הלא קצר שמתחת מופיע באתר של חנות הקיאקים "אופטימיסט" בשדות ים  ונלקח מסדרת כתבות שפורסמו במעריב בשנת 76.

הכתבות ליוו הפלגה מעניינת, אחת החציות הראשונות של האטלנטי על ידי מפרשית ישראלית. 

מעניין לראות שהסלנג השתנה קצת. התספורות גם.

אבל יש דברים שנשארו בדיוק אותו דבר..

בשל מגבלות הפוסט, עד 100000 תווים... אני מעלה כאן את חלקה הראשון של הכתבה.

את ההמשך תוכלו למצא באתר

http://www.optimist.co.il/shop/antinea.htm

                                                                                                                                                     

                                                                        יום ו' 2.1.76- כ"ט בטבת של"ו

 

ארבעה קיבוצניקים בעקבות קולומבוס

 

מאת נורית ברצקי

    לפני שבעה חודשים יצאו ארבעה קיבוצניקים צעירים "לראות עולם".

בסירת מפרש, שדפנותיה כחולים, עברו את הים התיכון, צלחו את האוקיינוס האטלנטי, והגיעו לברזיל. זהו אחד המסעות הימיים הנועזים, שערכו ישראלים בשנים האחרונות.

   במסעם הנפלא מגשימים אהוד, אייל, אורי ועמוס חלומם של צעירים רבים להפליג על פני ימים רחוקים, לאורך חופים אקסוטיים, לטעום מכל הבא ביד, פתוחים להרפתקאות, בלא תכנית מוגדרת של כמה, למה, איך, לאן ומתי. בסגנון חופשי.

    אהוד דרור (בן 25), אייל טייב (24) ממעגן מיכאל, ועמוס קסל משדות- ים, גדלו על החוף. בשני המשקים הרבו הילדים בהפלגות במסגרת המגמה לחינוך ימי. ככולם, גם הם שאפו לראות את העולם- אבל לא בצורה שגרתית. סירת- מפרש, ים מאופק לאופק ואיים רחוקים- אלה קסמו לנערים.

     אחרי שסיימו את שירותם הצבאי ואת שנת השירות, התחילו לרקום תכניות. אהוד, שעבד בתקופה האחרונה כחובל שלישי בצי הסוחר, עמוס ואדם אוורבןך ז"ל (נהרג בתאונת ההליקופטר במחניים) רצו תחילה לבנות את הספינה בעצמם. דובר גם על יאכטה מבטון. רבים רצו להצטרף לטיול.

     לבסוף התגבשה הקבוצה. הבחורים קיבלו חופשה מהמשק ויצאו לעבוד בחוץ, כדי שיוכלו לרכוש יאכטה ולממן את הנסיעה. התחילו בחיפוש כלי- שייט מתאים, ויום אחד נודע להם על ימאי ירושלמי, הרוצה למכור סירה, העומדת למעלה משנה וחצי בנמל פיראוס ומעלה עשבים.

קניה מוצלחת

     אהוד טס לאתונה, כדי לבדוק את הסירה. הוא לקח איתו מכשיר צלילה, ובדק את היאכטה. נראה היה לו, שאחרי טיפול תוכשר לשייט ארוך, אבל קניית סירה היא עניין מסובך. עד שמורידים את "הזקן" (העשבים והצדפות, הדבקים בתחתיתה) וצורבים את הצבע, אי- אפשר לדעת מה מצב העץ, כלום אינו אכול תולעים, וכדומה.

     נתברר שהקנייה הייתה מוצלחת. העץ בריא, ומבנה הסירה חזק מאוד, אלא שהיא מוזנחת ודולפת. ארכה עשרה מטרים. היא נבנתה לפני עשרים שנה כסירת מירוץ- ובכך יתרונה, וגם חסרונה. היא מהירה,אבל צרה מאוד ומרחב- המחיה בה מצומצם. מלבד המפרשים יש בה מנוע דיזל 25 כוח- סוס. במנוע השתמשו בעיקר לתמרון בכניסה ויציאה

מהנמל- גם מפני שאין מקום לשאת דלק רב, וגם מפני ששייט בעזרת מפרשים זול ומהיר יותר.

 

                                             

  "גלים", ספינת הלימוד של הקיבוצים, יצאה במאי לסיור- קיץ בים התיכון ואיתה כחצי טונה ממטענם של ארבעת הנועזים, שאותו זמן כבר עבדו על היאכטה שלהם בנמל לבריון ביוון. שלושה שבועות טיפלו בגוף הסירה. אחר-כך חזרו איתה לפיראוס ושיפצו את מערך- המפרשים ואת המבנה העליון, ויצאו לגיחות הפלגה בין האיים היוניים, כדי לרכוש ניסיון לקראת המסע הגדול.

צוברים ניסיון

     כשהעמיסו את הציוד על הסירה, כמעט שקעה. הם לקחו איתם מהארץ רבבות קופסאות- שימורים, שקנו במפעלים בהנחות גדולות. מהארץ הביאו גם בקבוקי צלילה, ציוד דייג, מפרש רזרבי, מצפן, מפות ימיות, ספרים מקצועיים וספרי- קריאה (רובם ספרים העוסקים בהפלגות בימים). הם דאגו גם לכיסויי מיטות, ואחותו של אהוד הכינה להם מערכת כלים מקרמיקה, מלבד כלי האוכל מפלסטיק.

     כך יצאו למסע, שהוא מאמץ פיסי, נפשי וחברתי עצום. אהוד שהוא בעל הניסיון הרב ביותר, מנווט. אבל החיים על היאכטה הקטנה מתנהלים בדמוקרטיה. עד מהרה למדו להכיר את הווי היאכטאים, התיידדו בנמלים עם זאבי- ים ותיקים, הקדיחו הרבה עד שלמדו לבשל ואף לאפות לחם.

3300 ק"מ לבראזיל

     מפיראוס יצאו לקורפו, דרך תעלת קורינתוס, לדרום מזרח איטליה, הקיפו את המגף, עלו צפונה לאורך החוף האיטלקי עד גינואה, וסרו למארסיי. משם יצאו לטיול בשוויץ. אחר- כך עברו את מפרץ- ליון והגיעו לספרד. שייטו לאורך החוף הספרדי עד גיברלטאר,שם שהו קרוב לחודש (הסירה דלפה), ועבדו קצת במספנות של הצי המלכותי.

     מגיברלטאר יצאו בנתיב המיפרשנים מדורי-דורות אל העולם החדש. כקודמיהם, ניצלו את הרוחות הצפוניות מזרחיות ואת הזרמים הימיים באוקיאנוס האטלנטי. כשהרוח מאחוריהם והזרם אתם, הגיעו לאיים הכנריים, ומשם לאיי קאפו- ורדה.

     מאיים אלה, מרחק 1800 מיל ימי (כ-3300 ק"מ) עד רסיפה שבבראזיל. הם עברו את הקטע בשלום. משדר אלחוט לא היה עמם, אלא רק מקלט.

     השיט לאורך חופי הים התיכון בסירה קטנה מסובך לא פחות, ומבחינה מסוימת מסוכן יותר ממעבר האוקיאנוס. לאורך החופים יש אזורי שרטונות וסלעים, הראות גרועה, ותנועת האוניות הגדולות מסכנת לא פעם את כלי השייט הקטן.

     סיפורם של הארבעה- בסירת- מפרש על פני האטלנטיק הוא סיפור מרתק ומיוחד במינו. "מעריב" מתכוון להביא במלואו את סיפור ההרפתקה, לאורך נתיבם של "ארבעת המופלאים" .

                                                       

 

                                                                 

    יום ו' 9.1.76- ז' בשבט תשל"ו

 

"מרימים ,ספינאקר'- והסירה טסה"

 

מאת נורית ברצקי

     "חצינו את האטלנטיק בקליפת האגוז שלנו והיום אנו עוגנים בנמל היאכטות של ראסיפה (ברזיל)", כותב עמוס קסל, אחד מארבעת הישראלים שחצו את האוקינוס האטלנטי בשירת מפרש.

     "אני מרגיש שהגשמנו חלום ישן ועתיק שעבר דרך ארוכה, בהתחלה העז רק לצוף במחשבות, עבר לדיבורים, מעשים, וכיום נגמר חלק חשוב בו. ועל זה אמר הרצל ידידנו וצדק: "אם תרצו אין זו אגדה".

מכתביהם של הבחורים לחברות, חברים ולהורים הם מעין יומן של אחד המסעות המרתקים והנועזים ביותר שערכו ישראלים בים. "מעריב" יפרסם מעתה באורח בלעדי את המסע כפי שנרשמו בידי משתתפיו, עמוס קסל, אהוד דרור, אייל טייב ואורי דנא.

     אביגדור זילברבוש, ימאי ברמ"ח אבריו, הכיר את אייל ועמוס כשעבדו במשלחת שהכינה סקר בסיני. "יש לי ספינה וסיפרתי לבחורים שאני מתכנן הפלגה מסביב לעולם. הם אמרו לי- 'אנחנו נצא לפניך'. אמרתי להם- ,איפה שלא תהיו אשיג אתכם'. לא האמנתי שיצאו לדרך למרות שעבדו בסיני כדי לאסוף כסף לנסיעה.

     הייתי אתם ארבעה חודשים. הם בחורים לא רגילים. מיטב הנוער על אמת. המשימה שלהם היא גדולה. אני מכיר אלפי בני נוער שחונכו על ידי הים וחלמו על נסיעות כאלה, בימים שהיה יותר קל וזול לקנות יאכטה ולהפליג. ובכל זאת- הקיבוצניקים האלה הגשימו.

     "היום, לקנות יאכטה, לצייד אותה ולצאת למסע כזה זו משימה כמעט בלתי אפשרית, גם מבחינה כלכלית, גם מבחינה פיסית וגם מבחינה חברתית. בתחילת שנות ה-50 היה ניסיון כזה של יאכטה בשם 'ישראלה' אבל החבר'ה נשברו בגיברלטר".

     כימאי מנוסה מעיד אביגדור שארבעת הקיבוצניקים הצעירים ביצעו את ההפלגה בצורה מקצועית מאוד. "מה שהם קוראים יאכטה היא בסך הכל סירת מפרש קטנה שאורכה 11 מטר. מניסיוני אני יודע שמתחים חברתיים נוצרים על אוניה תוך זמן קצר מאוד. צריך לזכור ששטחה המינימאלי של אוניה הוא 50- 60 מטר, עם קומות, תאים, ויכולת לנוע- ובכל זאת אחרי עשרה ימים, היחסים בין אנשי הצוות מתערערים.

     "ופה, במשך שבעה חודשים, ארבעה אנשים על 11 מטר, זו בעיה חברתית ממדרגה ראשונה, בפרט שקיימים עוד אלף ואחד לחצים אחרים, אבל הם התגברו בצורה הטובה ביותר".

     ב- 15.5 כותב עמוס:"אנחנו בפיראוס, בעלי יאכטה נהדרת. אינני חושב שנצטרך לעשות בה שיפוצים רבים. בימים אלה אנחנו מתרוצצים בענייני רישום בעלות..."

                                                      

 

 

 

 

 

 

 

 

      עמוס, אייל ואהוד (אורי הצטרף רק בשלב מאוחר יותר של המסע). מחכים לספינת הלימוד ("גלים") שצריכה להגיעה עם האספקה שקנו בישראל.

     ב- 19 במאי כותב אייל: "ובכן עבר כמעט שבוע לנחיתתנו בשלום ואנחנו עדיין בריאים ושלמים. בינתיים עובדים קצת על הסירה ומנקים פה ושם.

     "אתמול קיבלנו את האספקה מה"גלים" וכרגע אנחנו מצוידים ועמוסים לעייפה. "עדיין לא החלטנו באיזה דגל נרשום אותה אך זה צריך לעלות בסביבות 500 דולר. בכל מקרה, זה סכום הגון מאוד בשבילנו. אבל אין לנו ברירה. אחרי כן נסדר ביטוח לסירה ונעלה אותה לשיפוצים. בינתיים אנחנו מבררים היכן כדאי לנו להעלות אותה מבחינת המחיר והבטיחות שלא יקרה לסירה שום דבר. אנחנו מסתובבים קצת בפיראוס. וגם זה נמאס לנו מאוד. אין פה מה לעשות. אנחנו כבר רוצים להתחיל להפליג. עד עתה הפלגנו אל מחוץ לנמל אבל רק על המנוע.

     "לי נמאס כבר לראות את היוונים בפיראוס כולם נראים צ'חים גמורים. אני תקווה שנצא מפה לאיים ונתחיל חיות ולנשום כמו שצריך".

     באחד ממכתביו מספר עמוס, שכאשר העמיסו את הציוד החלה הסירה לשקוע. "בזמן הפנוי עובדים על הסירה ויש מה לעשות. בערב שותים קצת בירה בפאב של בעלי היאכטות החלטנו לקשור קשרים ובדרך כלל החבר'ה פה נחמדים".

     בסוף מאי כבר יש להם "דגל" (שעלה כ- 440 דולר) והם נעים לעבר נמל לווריון, לשיפוצים. השיפוצים ארכו כשלושה שבועות של עבודה מאומצת. את מרבית העבודה ביצעו הבחורים בעצמם כדי לחסוך כסף. באמצע יוני הייתה הסירה כשירה להפלגה והמתינה בפיראוס ל"גלים".

     ב-15 ביוני כותב עמוס: " פגשתי היום את 'גלים' בשנייה וקיבלתי בשמחה את העוגיות שלך, אמא. תודה מכל הצוות. היאכטה משפרת צורה מיום ליום ובהפלגה מלווריון לפיראוס הסירה היית נהדרת... מתכוננים להפליג למיקונוס ומשם עד לא ידוע לאן. הסירה ברוח חלשה מפליגה מהר בגלל שהיא צרה ויש לה תרנים ארוכים".

     על העבודה בלווריון הוא מספר: "עבדנו כמו חמורים, גירדנו צבע, מירקנו וצבענו וכיוצא בזה והסירה נראית חדשה ויפה. התיידדנו עם זקן מקומי שגר בסירה ושומר על כל היאכטות העוגנות במספנה. הוא היה מכין לנו ארוחות ערב לא נורמליות. קראנו לו 'הקצר' בגלל מבנה גופו. כשעזבנו הוא עמד על הרציף ובכה".

     ב-28.6 כותב אהוד להוריו במעגן מיכאל: " חזרנו שוב לפיראוס על מנת לפגוש את 'גלים'. אחרי כן נמשיך בדרכנו לאיטליה. חוץ מזה הכל בסדר, מבלים יפה. קיבלתי את המשלוח 'מגלים', הכל הגיע בשלום. קיבלנו את תכנית ההפלגה הישנה של גלים כך שהסירה היום עומדת בקורפו ורק אני באתי לקחת את המשלוח. עשיתי זאת כפי שאני נוהג תמיד, עליתי על המטוס בקורפו  ונחתתי באתונה. כנראה שמחרתיים נצא לאיטליה. מכתבים לשלוח לגנואה. תודה על הכל".

      יומיים אחר כך כותב אייל לחברתו שההפלגה למיקונוס הייתה נהדרת. "ברוח קצת חזקה יש הטיות לא נורמאליות. הרבה יותר ממה שאת מסוגלת לתאר לפי הכלים שאנו היינו רגילים בהם עד כה. אין מה לדאוג, הסירה לא מסוגלת להתהפך.כשלא נוח כבר להפליג בהטייה חזקה מידיי, אז מצמצמים את הראשי (המפרש) והסירה מתייצבת אבל ממשיכה לרוץ. אנחנו מפליגים עם שני חלוצים, אחד גדול ואחד קטן וכן ראשי ומאסף. התורן גבוה מאוד ביחס לאורך ורוחב הסירה וזה יוצר משטח מפרשים ענק. ברוחות קהות (רוח קדמית) מרימים 'ספינקר' (חלוץ נוסף, בלון) והסירה טסה. משהו לא יאמן.

     בדרך הנה הגענו בגבית לא חזקה במיוחד למהירות של כעשרה קשר. הפלגנו יותר מהר מכל האוניות בשטח. אחרי יומיים ומחצה הגענו למיקונוס. לפני שנכנסנו לנמל עגנו בחוץ ואהוד וקסל ירדו לתפוס דגים. בערב טרפנו ארוחת דגים בסגנון של ידידנו מלאווריון. מכניסים את הדגים עם תפוחי אדמה ובצל וירקות וקצת תבלינים לתוך סיר מים ונותנים לעסק לרתוח כחצי שעה. מזה יוצא ארוחה שלמה שכוללת מרק, תפוחי אדמה ודגים מבושלים. פשוט, נעים וקל להכנה.

     "בדרכנו למיקונוס לקחנו טרמפיסטית דנית, שלא הייתה על אותו הגל שלנו. במיקונוס הלכנו כל ערב לדיסקוטק (יש שם הרבה) היינו חוזרים לסירה עם שחר...

     "ממיקונוס נדדנו עם סירתנו לעבר חוף רחצה הנמצא בצד השני של האי. חופי הרחצה שם חופשיים מאוד במתירנותם."

     "ממיקונוס הפלגנו הנה במשך יממה ומשהו. היה לנו רוב הדרך 'שטיל' (מצב בו הים עומד, אין רוח ואין גלים) והפלגנו כל הלילה. לקראת הסוף החלה גבית חזקה ואז הסירה אצה רצה".

 

 

                                                                        יום ו' 16.1.76- יד' בשבט תשל"ו

 

"אורחת מביאה ד"ש"

 

מאת נורית ברצקי

     אי שם בין קורפו לעקב של המגף האיטלקי, תקועה סירת מפרש קטנה ב'שטיל'. הים כאילו גווע. אין גלים, אין רוח. הסירה כמעט ולא מתקדמת. אהוד, עמוס ואייל "מקטרים". תוכניתם לחצות את האוקיינוס האטלנטי נראית בשעות כאלה חלומית מדי אפילו להם.

     "עמדנו במקום ולא זזנו", כותב עמוס קבל להוריו בשדות- ים (ב-25.7.75). הם חשבו להגיע לאיטליה תוך יום וחצי אבל לים קצב וזמן משלו. "עשינו את המרחק בשלושה ימים. כדי לתת לכם מושג על עניין ה'שטילים', אז מרחק דומה, מהעקב עד כף הרגל האיטלקית , בעזרת רוח קצת יותר חזקה, עברנו בעשר שעות. לעמוד במקום יומיים ולא לזוז- זה מעצבן, אבל גם לזה מתרגלים".

     מצב הרוח המדוכדך והנוף הצחיח השתנו בעבור הסירה את מיצר מסינה בין איטליה לסיציליה . אחרי חניית לילה בעיר והצטיידות במזון טרי הפליגה הסירה לאורך החוף המערבי.

     "התמונה משתנית. הכל ירוק. העצים יורדים עד לים. בכל מקום יש מפרץ חמוד עם מעגן", מספר עמוס. "באזור המערבי החלה גם הרוח לנשב והתקדמנו יפה, ולפי התכנית עצרנו בכמה מקומות להצטייד במזון והמשכנו. עברנו מקומות יפים כמו לה- ספציה ופורטופינו, מקומות שהיו פעם נהדרים ועכשיו קצת פחות, בגלל כל "קרנבל התיירים". עושה רושם, שכל העולם יצא לחופש בחודשים האלה".

     גם אייל מתפעל מהנוף, מהמעגנים ומהיאכטות. אהוד מסתפק בכתיבת גליות חטופות. לילה ויום בקאפרי ("אי לא נורמלי"), ביקור במערה הכחולה (לא שווה כלום. המערה בקסטלורינו שמה אותה בכיס).

    

                      

                       עליזים ומבדרים

      "אנחנו בדרך כלל עליזים ומבדרים את עצמנו יפה. פיתחנו הומור משלנו, די משעשע", כותב אייל. " כרגע אנו שומעים מוסיקה שמזכירה לנו את מיקונוס. זה די מקפיץ. מיד לוגמים קצת יין לשיפור האווירה... האיטלקיות באופן כללי די מסעירות וזה לא מקל עלינו במיוחד". הרבה פיוט ומילות געגועים לחברות שבבית כותבים הבחורים.

 

  הגעגועים הם חלק מהחיים על הים. "אנחנו מפליגים כבר די הרבה זמן, רצוף, עם חניות קצרות מאוד. אחריי שהתרגלנו לעניין- זה לא מעייף, מצחיק לחשוב שפעם התרגשנו מהפלגה לקפריסין... עוברים את איטליה בריצה (אם יש רוח). כך יהיה כנראה בכל אירופה. אנחנו מנחמים את עצמנו בזה שבאירופה נוכל להיות בעוד כמה שנים שוב, ואין מה להתרגש".

       אחרי ביקור חטוף ברומא (" הסתובבנו בעיקר בכל המקומות שתיירים מסתובבים", כותב עמוס, "וכמובן נכנסנו להגיד שלום לידידנו פולי הששי בוותיקן היפה שבנינו לו...") מפליגים לגנואה, שם אמורים להמתין להם זוג חברים משדות-ים- גילי וחברתו ביאטריס, ילידת שוויץ.

     "ציפינו לפגוש את 'הנוער' על הרציף", כותב אייל. "הם לא היו. חיכינו וחיכינו וחיכינו. לאחר מספר ימים נודע לנו שהם בדרך אלינו ובאותו יום גם קיבלנו סוף סוף את הדואר מאמריקן אקספרס". כל מכתב מהווה סיבה לחגוג. מקריאים איש לרעהו קטעים נבחרים, משווים אינפורמציה, מתווכחים.

לילה אחד, לאחר כמה ימי דאגה,  "נוחת" הזוג האבוד ביאכטה.  "התישבנו לספר ולצחוק", מספר אייל לחברתו. "...פתחנו בקבוק וויסקי טוב שהיה שמור עמנו למטרה זו, ואילו גילי פתח בקבוק יין מצוין שהם הביאו. ישבנו כך עד הבוקר, שיכורים למחצה, וסיפרנו סיפורים וחוויות. היה עליז ושמח בצורה בלתי רגילה. מאז אנחנו עליזים ושמחים והחגיגה נמשכת".

 

לאורך הריביירה

     המכונית הקטנה של גילי וביאטריס מלווה אותם לאורך הריביירה האיטלקית והצרפתית. הם מגיעים לסן- רמו ומשם נוסעים ומפליגים למונטה-קרלו. הקיבוצניקים מנסים מזלם בהימורים. "לקאזינו לא מרשים להיכנס בג'ינס. נשארנו בחוץ. הכל מלא במכוניות פאר ובבתי מלון ענקיים. כללית, לא נראה לי, שפה מקומנו...".

     אי שם בין מונאקו לקאן כותב אייל על רחצה בברכת שחייה וטיולים נהדרים בעיר והנאות מסוג אחר. " למרות שרוב האישים שם הם לא מהסוג שלנו. ככה זה לכל אורך הריביירה. היום אנחנו מפליגים לקאן (עיר הסרטים). כרגע אנחנו עוברים ליד שדה התעופה של ניצה וזה לא רגיל. שדה התעופה נמצא ממש על החוף וזה נהדר. על הסירה נמצאים איתי גילי וביאטריס. אהוד ועמוס נוסעים היום באוטו...

     אחרי חודשיים הסירה היא ביתם. עמוס כותב, שהתרגלו ושוב אינו מרגיש צפיפות ומחנק ב-11 מטר אורך ו-2.6 מטר רוחב. "מסתדרים יפה ואם לפעמים יש מצב רוח אז שומרים את העינין קצת בפנים וזהו זה. על כל פנים, רוב הזמן העליזות שולטת.

                                                    

 

"מכות רוח"

     יוצא לעמוד במשמרת 8 שעות ביממה. כל שעתיים מתחלפים. לי יוצא 9-11, 3-5. שאר השעות חופשיות ותמיד יש מה לעשות. עובדים בתיקוני מפרשים ובשיפורים ביאכטה. התרגלנו לאכול משהו קל בבוקר, וארוחה רצינית בסגנון מרק, אורז, סלט וביצה בערב. בדקתי את המשקל- עדיין 67 קילו".

     אחרי שבוע של נסיעה לאורך הריביירה האיטלקית והצרפתית, עוגנת היאכטה במארסיי. באמצע אוגוסט כותב עמוס לידידו: "אני בראש לא- נורמלי שמח וטוב לבב... היו לנו כמה וכמה מכות- רוח חזקות שאחת מהן תפסה אותנו עם 'ספינקר' וראיתי את היאכטה שמפסיקה לעמוד במבחן... אבל 'הנערה' עמדה יפה והמשיכה להציף אותנו בהצלחה".    

  

                                                                        יום ו' 23.1.76-כא' בשבט תשל"ו

 

חושבים על חסכון

 

מאת נורית ברצקי

     אורי דנא ממעגן מיכאל הוא טיפוס "עייף"., וזו אולי הסיבה שלמרות 25 שנותיו מכנים אותו "הזקן". חברים אומרים, שהוא "בעל חיים שקט מאוד, משהו פנטסטי, נוח וטוב לב והעיקר- ימאי אלף אקסטרא".

     היו לו כמה בעיות והיסוסים בטרם  החליט להצטרף למסע ההרפתקאות הנועז ביכטה. לבסוף לא עמד בפיתוי וטס למארסיי- שם עגנה היאכטה בעוד עמוס, אייל ואהוד "קורעים את יבשת אירופה.

     החבריא קורצו מאותו חומר, מעיד חבר. אין מחיצות ביניהם. אבל אין עוררין שאהוד דרור הוא בעל הסמכות ורב החובל עקב נסיונו הימי הרב, והוא גם מנהל את המשא ומתן עם השלטונות.

     הוא טיפוס מעולה. חבר טוב. וזה חשוב כשנמצאים עם אדם 24 שעות רצוף בלי רווח. "אייל טייב הוא טיפוס שמח מאוד, בחור בעל דם חם, לא בוחל במשקה טוב ורקדן מעולה. עמוס קסל גם הוא מחבב את הטיפה המרה בהזדמנויות חגיגיות ופחות חגיגיות. "אצלנו אין קונצים- כשאינו מחייך- סימן שהוא ישן".

     בעוד אורי ממתין להם על היכטה, עמדו השלושה על הכביש.

     "נעמדנו על הכביש באותה עמידה אמיצה של חייל שהתגייס, ולאט לאט עברנו לישיבה, כשהיד לפעמים מתרוממת, ובראש נוטה כלפי מטה. כעבור שבע שעות עצר לנו טרמפ ראשון ולקח אותנו עשרה ק"מ", כותב עמוס. "כשאתה הולך לתפוס טרמפ- מצא לך מקום מוצל, רצוי שיהיה ברז מים קרוב, שב על התרמיל ותמתין... לקראת החושך רצוי למצוא מדשאה קטנה...קונים לחם ועושים סנדויץ'..."

     לבסוף הגיעו לשוויץ ברכבת והתלהבו מגווני הירוק ומשפע המים. "היער יכול לקשור את הבן אדם למקום כמו שהים עושה זאת", מעיד עמוס.

     הם חוזרים למרסיי וממתינים לרוחות הצפון- מערביות שתשככנה. מצבם הכספי אינו מזהיר. הם משתדלים לחסוך. " לא אוכלים במסעדות, לא קונים גלידה ברחוב ומשתדלים לחשב היטב בקניות", כותב אייל ב- 25.8.75. " דנא הביא עימו סכום כסף יפה אך מצד שני נעשינו ארבעה. ארבעה זה קצת יותר צפוף... בינתיים אנחנו מסתדרים. עליזים וצוחקים. טוב שדנא הצטרף".

 

 

 

בסירה אטומה

לעמוס היה ברור שדנא, שאותו הם מכירים מילדות, יתאים להמשך המסע, אפילו פירוש הדבר עוד אדם ב-11 וחצי מטר אורך ו-2.6 מטר רוחב של מרחב- מחיה. "כשאתה מתרגל יש לך המון מקום. כמו שאמרו חכמינו- עם קצת הבנה ורצון הכל הולך...".

     ימים מספר הם מתעכבים במרסיי בגלל סערת "מיסטראל" המשתוללת במפרץ ליון, שהוא אזור סערות ידוע. כשנדמה להם שהרוח נחלשה במקצת הם יוצאים לים ועוברים את המפרץ ברוח גבית עזה.

     "הפלגנו רק עם מצומצם וחלוץ סערה קטן. חצינו את גולף דה- ליון במהירות ממוצעת של 15 קשר ושוב נוכחתי שיכטה, עם מפרשים מתאימים יכולה לשוט ללא בעיות במזג אויר סוער". כותב עמוס. "היו כאן כמה גלים שנשברו עלי, אבל זה לא רציני. הגלים נשטפים חזרה לים וממשיכים לנוע עם הרוח. בים כזה סוגרים את הדלתות, ובסירה אטומה רק זה שמחזיק את ההגה (שכמובן לבוש בחליפת גומי) נרטב קצת".

     את המרחק בין מרסיי לחוף הספרדי (110 מיל), עשו ב-21 שעות. לאורי היו אלה שעות קשות. "הוצאתי את נשמתי ללא הפסק, מעולם לא הקאתי בים, אז דמייני לעצמך למה הגענו".

     ימים מספר אחר כך הוא מתאר לחברתו  את ספרד כ"ארץ יפה עם אנשים מחורבנים". גם אייל ועמוס מתלוננים על הספרדים. "בכל נמל שאנו נכנסים הם מבלבלים לנו את המוח. יקר מאוד לשהות בנמלים ואנחנו משתדלים לעמוד ברציף הדייגים מכיוון ששם לא משלמים. בכלל, פה מסתובבים שוטרים וחיילים כאילו שיש כוננות למלחמת אזרחים או משהו".

 

חודש חיסכון

     עמוס מתאר את השוטרים המופיעים בצמדים על הרציף. "אחד קורא והשני כותב, מתחילים בהטרדות ושאלות, כמה פעמים נכנסו לסירה לחיפושים לא מובנים, אבל תמיד נעצרו בשלב שמעבר לשולחן, היות ולדרוך על המזרון לא רצו, להזדחל בכפיפת הגוף לאחור בין המטה או שולחן זה מבצע אקרובטי קשה לשוטר לבוש מדים (כולל כובע ענק) ביום קיץ חם. בשלב זה היו נפלטים החוצה ומבקשים סליחה והתמונה הייתה חוזרת אחרי חילוף משמרות".

     דנא מנסה לכתוב יומן, אבל עד מהרה מסתבר שבזמן ההפלגה אי אפשר לכתוב, ובכלל, החיים ביכטה קשים מכפי שציפה. "לפעמים נדמה לי שרצונו של כל אחד מהנוער פה, הוא להיות בבית.  אולם אין זו סיבה לחזור הביתה והמסע כמובן ימשך. מבחינה חברתית המצב מצוין ובעצם זה קצת הפתיע אותי לטובה. כי באמת מסתדרים נהדר למרות שצפוף פה מאוד ולפעמים נגמר על מה לדבר".

     הם מתכננים את חציית האוקיינוס מבחינת ציוד ושיפוצים, מנסים לצמצם בהוצאות ולהתגבר על הדיכאון שבא בעקבות הגשם. "אנו לא בנויים לגשם מבחינה נפשית, ולחורף בכלל", כותב אורי.

      הקשר עם הארץ חשוב להם יותר מכל וכשמתברר לעמוס כי מכתבים שנשלחו אליו לא הגיעו, הוא מבקש לשלוח אותם שנית: "כל אינפורמציה חשובה ומעניינת הופכת לדיון פומבי על שולחן האוכל הקטן והיעיל שלנו... אם חוזר מכתב- שלחו אותו חזרה ואל תוותרו לאמצעי התקשורת הבינלאומיים... אני מקווה שהגשם יפסק ונקבל חזרה את השמש שהבטיחו לנו בחוף המערבי של ספרד... החודש הוכרז כחודש חיסכון!!! הלך לנו יותר מידי כסף (כ-500 דולר לחודש) ואנו מנסים לצמצם ולהגיע להוצאה של 300 דולר לחודש. את הקניות עושים בשוק והבישולים- על היכטה.

 

נראים זרוקים

     לילה, אהוד ירד למים בניסיון לדוג דגים. אייל כותב לחברתו. "קשה לכתוב פה, על היכטה. אין פה פרטיות וכל הזמן אנשים מפריעים... אי אפשר לשבת, עכשיו במיוחד כשאנחנו ארבעה... אהוד חזר מניסיונות הדיג. העלה חרס. בזמן האחרון מדברים הרבה על 'מזון טבעי' זאת אומרת בעיקר לדוג ולחסוך בהוצאות. דנא מציע גם שנסתער על גני ירק ולולים... בינתיים אנחנו מפליגים ועוצרים לשאול מחירים (להרמת הסירה לצורך תיקונים) בכל נמל. אנחנו מעוניינים להרימה בקרוב, מפני שהיא קצת דולפת... על הבוקר היה לנו קטע עם המשטרה... הספרדים לא אוהבים, כנראה, את הסוג שלנו (אנחנו נראים די "זרוקים" סך הכל) וכבר סילקו אותנו מכמה נמלים, ובעצם אנחנו לא יודעים מדוע. ארץ מחורבנת...".

     ראש השנה הוא גם יום הולדתו של אייל. הם מתחילים את החגיגות בבוקר כאשר "ענני עשן, יין ושירה עולים מהיכטה", כך מתאר עמוס את החינגה, "ולבסוף גמרנו בארוחת דגים ותאנים שאספנו בלילה...".

     10.9.75 " הגענו לוולנסיה לפני מספר ימים, הלכנו כמובן לדואר והוצפנו במכתבים. ממש עשה לי חום בלב", כותב אייל לחברתו. "אצלנו הסתיו כבר בעיצומו היום במקרה יש שמש חמימה ונעימה והיא נוצלה לרחצה בברכת השחייה הצמודה למועדון המקומי. בימים גשומים אנחנו מסתגרים ביכטה ומקשקשים ומעלים זיכרונות מן העבר. בין היתר חושבים, כל אחד לעצמו, על מה שאפשר לעשות ביום גשום שכזה... זה כמובן מגביר את הגעגועים ומקשה עלי קצת את החיים..."

 

 

                                                                        יום ו' 30.1.76-כח' בשבט תשל"ו

 

"הנערה מוכנה לאטלנטיק"

 

מאת נורית ברצקי

     בסוף השבוע הראשון של ספטמבר הגיעו ארבעה קיבוצניקים צעירים לוולנסיה שבספרד, תוך כדי חיפושים אחר מעגן בו יוכלו "להרים" סירה, שהם מכנים יכטה, לצורך תיקונים. החורף מתקרב, הנזילות בסירה מתרבות ועדיין החלום לפניהם: לחצות בקליפת האגוז הזאת את האוקיינוס האטלנטי.

     "פתאום גילינו שראש השנה כעת. זה כמובן לאחר אין סוף חישובים וירידה מיוחדת לחוף על מנת לשאול איזה יום היום... אני נהנה בעיקר מהים, להביט בו, לראות אותו משתנה, מחליף גוונים בהתאם לשמש ולרוח, לראות זריחה ושקיעה. גם כשהוא כועס וצריך להלחם בו הוא יפה בעיני", כותב אורי דנא לחברתו שבמעגן מיכאל. "בלילות אנחנו עוסקים בדייג וביום מפליגים קרוב לחוף. כשמזהים בוסתנים- יורדים וממלאים את הסירות בפירות העונה".

     אהוד דרור, הקפיטן הצעיר, מבצע חישובים מדוקדקים אלו ויטמינים בדיוק נחוצים לחברה וכמה ועל- פי  החישובים מרכיבים תפריט, כשאת החסר לשובע ממלא ידידנו משכבר הימים- הלחם"...

     הסירה מיטלטלת מנמל לנמל (נוסעיה מכנים אותה "נחום תקום") בלי למצוא מקום זול וטוב להתקנת הסירה. את מרבית הדרך הם עושים 'בזיגזגים ימיים'. "הסירה מאוד לא נוחה לקדמיות מכיוון שהיא מקבלת הטיות רציניות, שהופכות את כל הנעשה כאן ל 'על העוקם'."

     את מרבית היום הם מבלים בישיבה, עם חכות במים. "אנו תופסים דגים בג'ורג'רות- זוהי חכה עם תבליט מתכת שמנצנצת במים מקרני השמש, והדגים הטורפים באים לאכול ונתפסים. כשלא מצליחים לדוג ביום, יורדים בלילה עם רובה... אנחנו ממש צמודים לחוף שכולו פיורדים, שקירותיהם הגבוהים יורדים ישר, עמוד, עמוד למים. מדי פעם חולפים על פני מפרצונים המשווים לחוף יופי מיוחד. פה ושם יושבת לה ווילה על הר או אי קטן..."

 

טעות בחישוב...

     באמצע ספטמבר, כחמישה חודשים אחרי שעזבו את ישראל עם סכום כסף ניכר שהצליחו לאסוף בעבודות שונות, הם מבצעים "ספירת מלאי" ומתברר שהמצב בכי רע. "התנהל וויכוח רציני האם לחסוך בדואר או לא. כמובן שלא סוכם דבר בעניין זה, למרות שדואר זו אחת ההוצאות הגדולות שלנו מחוץ לכלכלה"..., מדווח אורי. יומיים אחר כך הם שוב בים וממילא אינם יכולים להשתמש בכסף . שטיל. אין טיפת רוח ולא שמץ של גל. הסירה עומדת על המקום זה שמונה שעות. מדי פעם החבר'ה קופצים למים, להתרענן. המים קרים מאוד, "אולי מפני שאנו קרובים לאוקיאנוס והא משפיע על הטמפרטורה"... משער אורי.

      "היום ערב סוכות. קסל (עמוס) קיבל על עצמו את ארגון החג. אני אחראי על רשימת השירים. כנראה שנרד לחוף לפנות ערב, נארגן קצת פירות לבית (הסירה), אולי נבנה הפעם סוכונת, כמו יהודים טובים... ביום כיפור החלטנו שצריך לעשות ארוחה מפסקת, אמנם בלי צום, אך לצורך תחושת החג רצינו לסיים אותו בארוחה, אלא שקרתה טעות בחישוביו של אייל וכשכל ההכנות היו בעיצומן התברר, שיום כיפור היה אתמול". לבסוף הם חוגגים את החג בנמל דייגים קטן, אוכלים, שותים יין, וחוזרים לים. אבל הים עומד. החבר'ה מתפללים לרוח. לבסוף מתחילה רוח חלשה שלא מצליחה למתוח את המפרשים ומקדמת אותם בקצב הליכה לעבר גיברלטר.

 

 

"אנו בגיברלטר!"

יום אחד מחליטים עמוס קסל ואייל טייב ללמוד לנגן על חליל. "אין פה חליל אז הם החליטו לבנות אותו. ובכן החליטו לאסוף כמה קנים והתחילו במלאכה. כעט ישנם כבר כמה דגמים של קנים שבעזרת דמיון פורה אפשר לראות בהם חליליות. הרעש חוגג את ניצחונו על הסירה. הם לא מפסיקים להשמיע קולות שונים ומשונים בטענה כמובן שזה שירים ונעימות לכל דבר. ברגע זה ממש הם באמצע סימפוניה מטריפה את הדעת. הם טוענים כי את היצירות הנפלאות האלה הם מחברים תוך כדי הנגינה וזו גדולתו של האמן! בשביל למנוע הוצאות מיותרות על הפסיכיאטר (עבור אהוד ועבורי) הוחלט שהם מקבלים שעתיים ביום לטובת המוסיקה והחליל"

     בסוף ספטמבר הם מגיעים לגיברלטר, ואהוד דרור, שזמן רב לא כתב הביתה, מודיע להוריו: "אנחנו בגיברלטר!", "הצפוניות שתפסו אותנו והורידו אותנו במהירות 8/7 קשר לא אפשרו לנו לעצור... היום הרמנו את הסירה. כל הכנת ההרמה וייצובה נעשה על ידינו, בכל אופן עכשיו היא עומדת יפה למרות הלבטים והחששות הרבים שהיו קודם. עיקר השיפוץ הוא סתימת החריצים (בין הלוחות) הגדולים ליד הקיל. אנו מתכננים לשים שם היפוקסי מעורב בנסורת". העיר גיברלטר קטנה, ולמרות שהיא בספרד- היא אנגלית לגמרי ומצב רוחם של הבחורים, ששבעו את ספרד, משתנה. "הרבה יותר חיוכים ובכלל קצת כבוד לאורחים מצד השלטונות... חלק נכבד מהאנשים שרואים כאן הם יאכטונרים למיניהם, פה ושם הרבה קבוצות מהסוג שלנו שנודדות על הים מכל קצות תבל". הם מזמינים מאנגליה ציוד ומכשור (שכולל רדיו וסירת הצלה)בכסף שנשלח להם כמתנה, מגדלים זקן ומצפים לדואר מהבית.

     יום רביעי אחד, מאוחר מאוד בלילה כולם כבר ישנים, ואייל כותב לחברתו לאורו של הנר: "אם, חס וחלילה, העסק מתפרק וחוזרים הביתה מחר, לא נראה לי שאני אהיה שליו בבית. אולי הייתי רוצה דווקא 'להיזרק' בכל מיני מקומות לתקופות קצרות, להכיר, לראות, לנשום אויר ואוירה שונים... את רוצה שאני אספר לך על השגרה... היחסים בינינו כבר עברו את השלב של הצעקות והוויכוחים הנוראיים וחיכוכים. מכירים טוב מאוד אחד את השני. ישנם חילוקי דעות, חיים עם זה. דנא (אורי, שהצטרף לסירה רק במרסיי) התפלא שלא שוחטים פה איש את רעהו. הוא לא תפס בהתחלה את הוויכוחים המאראתוניים לאורך ימים ושבועות. הוא הגיע והכניס דם חדש ודרבן אתנו שוב לנושא הדייג...

 

במחיצתם של יהודים טובים

"חיי השגרה? שגרתיים. אוכלים שתי ארוחות ביום. בוקר כאשר קמים וערב בחושך. כל פעם מישהו אחר מכין את ארוחת הערב. אין תור ולא רשימות אותו בחור גם מגיש וגם מטפל בנוער הטורף". השולחן קטן וכשהמרק עומד על השולחן אין מקום ללחם. בעוד החברה לוגמים מרק מכין התורן חביתה ומבשל קפה. לבסוף הוא גם שוטף את הכלים בים או בכיור. בערב הם יוצאים העירה מטיילים, ונכנסים לבאר ללגום כוס בירה. אחד הרווקים שבחבורה "צמוד" לספרדיה, השני מתיידד במיוחד עם המוזגות בבארים הקטנים.

     לאורי נראית גיברלטר כקיבוץ עירוני. הכל מכירים זה את זה. "המון אנשים מברכים אותי לשלום. בשבילם אדם שהם רואים יותר מפעם אחת הוא חבר. ישנם כאן הרבה יהודים שבשבילם אנו קרובים לאלוהים. אייל ואני החלטנו בשמחת תורה לבלות עם היהודים. הלכנו לבית הכנסת ומאז לא נותנים לנו מנוחה. אותו ערב חגגנו יפה. לגבי הייתה זו הפעם הראשונה שאני רואה את פולחן ההקפות והיה בהחלט נעים להיות ערב שלם במחיצת יהודים טובים... החלה מריבה מי יזכה לארח אותנו לארוחת ערב. הגענו לאחד הבתים ונפלנו על ארוחה שמנה שמזה זמן רב לא ידענו".

 

 

     כשבוע הם עוסקים בשיפוץ סירתם, מחזקים את הלוחות בתחתית הסירה, שמים מרק וצובעים באנטי- פאולינג כחול (צבע נגד עשבים וצדפים): "הנערה נראית חדשה ומוכנה לאטלנטיק", כותב עמוס (6.10.75). אבל החברה מחליטים לשפר את מצבם הכספי ויוצאים לעבוד במספנות של הצי הבריטי. האוויר מלא בפיח שחור. הכל נעשה בחושך... 10 שעות עם שתי הפסקות קצרות באמצע, אנו וכ-30 ערבים ממארוקו... וגומרים ת'יום, מסריחים ועייפים... עדיין אין אנו יכולים לעזוב את גיברלטר כיוון שרפסודת ההצלה שהזמנו צריכה להגיע דרך הים וזה לוקח זמן, מה גם שטוענים כי באנגליה יש שביתת דואר", כותב אורי.

     כותב עמוס (17.10.75): "האמת שאנו לא סובלים פה בנמל היאכטות. כולם כבר מכירים את הרביעייה מישראל. בבארים ובדיסקוטק שותים חינם. בינתיים הסתבר לערבים מאיפה אנחנו. בהתחלה לא האמינו אבל עכשיו הם מעריצים שלנו. אנחנו מתייחסים אליהם כאל בני- אדם משוחחים, עוזרים, אומרים שלום ברחוב. וזה יחס שלא רגילים אליו בגיברלטר. המקומיים שומרים מהם מרחק...

     גיברלטר מהווה נקודת יציאה והתארגנות לקראת הפלגות ארוכות. כאן פוגשים את היאכטונרים האמיתיים, מהם זוגות צעירים, עם ילדים. שומעים עצות מזאבי ים ותיקים ומחכים, בקוצר רוח, לים ולרוח, שיסבירו פנים ויתנו ליכטה הקטנה לצאת לאוקיאנוס.

 

 

                                                                        יום ו' 6.2.76- ה' באדר א' תשל"ו

 

טעם האטלנטיק

 

מאת נורית ברצקי

     "נדמה לי שאנחנו הישראלים הראשונים- החוצים את האטלנטיק בסירת מפרש. מותר להשוויץ!" כותב עמוס קסל, אחד מארבעת הקיבוצניקים הצעירים שעזבו, בסוף אוקטובר, את אזור הים התיכון וחצו את האוקיינוס האטלנטי בסירת עץ שנבנתה לפני 25 שנה כסירת מרוץ.

     הם עוזבים את גיברלטר (כשבכיסם אלף דולר, שהרוויחו בעבודה קשה) בהרגשה חגיגית. "סוף סוף רגעים גדולים. עזבנו את גיברלטר אחרי חישובים מדוקדקים בנושא גאות ושפל, זרמים ורוחות. הוחלט לצאת לים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, עם שיא הגאות", כותב אורי. היציאה מן הים התיכון קשה, הזרמים החזקים מכבידים. "שלוש שעות עוברות ואנו יוצאים ממפרץ גיברלטר. מה שקיבל את פנינו היה בהחלט לא צפוי: ים גבוה מאוד, גלים חזקים. ככל שמתקרבים למטרה (האטלנטי), הולך ורע מזג האוויר. נראה שהים החליט בכל כוחו להשאירנו בים התיכון". גלי ענק שוטפים את הסירה והיא נראית כצוללת. החבר'ה נסגרים בפנים.

     באחת-עשרה בלילה עולה אורי דנא למשמרת ורואה ים לבן לגמרי, מקצף. הרוח הולכת ומתחזקת. "מאחורי- הים התיכון, לפני- האוקיינוס האטלנטי, מצד ימין- ספרד. משמאל- מארוקו. קשה מאוד לעמוד בחוץ. שפריצים מעיפים אותי לכל הכיוונים. קר מאוד. ברקים ורעמים נון סטופ. החבר'ה קצת חוששים ממזג האוויר ומעבירים אליי חבל, כדי להיקשר לסירה. אך אני מרגיש נהדר בסערה הזאת...", כותב אורי לחברתו. החופים הולכים ומתרחקים, הים הולך וסוער. מנסים להרים מפרש מאסף, על מנת לייצב מעט את הסירה ואז נקרע חבל ההרמה (מעלן) והמפרש נשאר למטה. כעבור שעה קלה נקרע גם מעלן החלוץ ובמקומו מרימים חלוץ קטן, שמגיע עד שליש גובה התורן. "הוא מריץ לבד את כל תשעת הטונות של הסירה. קצת קשה להאמין, אך הוא מריץ אותה מהר מאוד, בעזרתם האדיבה של הגלים המתנפצים על הירכתיים, שוטפים את הסירה וזורקים אותה. קשה מאוד להחזיק את ההגה. גלים שמתנפצים על צד הסירה ממלאים את ה'בית' במים ומשכיבים את הסירה על הצד בתנוחה לא סימפטית".

                       

למי שהגיע עד פה... ההמשך בלינק שלמעלה...