פלוטילת קריביים: סנט וינסנט והגרנדינס - הממלכה של סיימון

פלוטילת קריבים מרץ 2011

מאת: יצחק שויגר

טוב אז נחתנו בארץ וצריך לספר איך היה. עד שמתאוששים מהג'ט לג לוקח כמה ימים. זה לא כזה קוויקי כמו לטוס ליוון, לפלטט עם יתר הסירות  ולחזור. אתה טס לקריבים זה משהו אחר. עד שאתה מתרגל לשעון שלהם, כבר צריך לחזור. אבל הטיסות בקריביים עולם אחר. מחזירים אותך ללוח טיסות כתוב על גיר ואולם נוסעים בגודל של חנות, כשאתה מתאמץ לא להרדם ולהבין לאיזה טיסה אתה אמור לעלות, כדי שלא תגיע לאי אחר, לא מתוכנן.  עברנו בשלום. הלכנו לישון במלון ובצהרים מתייצבים. קייני ומיכל המדריכים שלנו, מקבלים אותנו.

הצוות שלנו כבר  מגובש אחרי שתי פלוטילות ביין ובקרואטיה. כל אחד יודע מה מעניין אותו בסירה, שהיא  קאטאמארן משוכלל. מטבח 7 כוכבים. הכול חדש ומבהיק. הסקיפרים בודקים את הענינים הימיים, מפרשים, מנוע וכיוצ"ב. אנו הפשוטים, בודקים שוב. את המטבח את המיטה ואת השירותים. אלו שלושת הדברים שמענינים כל חפ"ש בפלוטילה. המיטה תענוג. אפשר לשבת ולא לחטוף מכה בראש. לא צריך לעשות פליק פלק לאחור כשקמים בלילה. אפשר גם וגם. מה פירוש? גם להתקלח וגם לחרבן והאחד לא בא על חשבונו של השני. יש מקום. אבל לא מומלץ לעשות בשניים. מים חמים במקלחת. אגדה.

המטבח של הסירה,  סוף הדרך. מקרר משוכלל שתי קומות אחד פריזר ואחד מקרר. אפשר להכניס כמויות גדולות של בירה לקירור ווודקה  להקפאה. והעיקר כולם במרחב אחד. אתה מכין אוכל בזמן הפלגה ואתה נמצא עם כולם. המגוון והכמות של הפרודוקטים וכמובן המיומנות של צוות המטבח והמרחב המוגן של מטבח אפשרו להכין לצוות המטבח לאכול ולהגיש ארוחות ברמה של מלון 10 כוכבים ובשאר הזמן להיות מתודלקים  ברמה של 94 אוקטן. 

בקיצור. הקטאמארן הוא וילה ברמה של מלון 10 כוכבים. איפה הבוואריה ואיפה הקאטאמרן. ובלילה כשאתה על הסירה ומביט לשמים, עם וודקה טוניק ביד, יש מיליון כוכבים. זה חד פעמי! אמרתי כבר את זה?

הצוות שלנו כבר החליט, ביחוד צוות המטבח. לא שטים יותר במונו. תתאמנו במשך השנה במה שאתה רוצים. בפלוטילה, רק בקאטאמרן. יעלה כמה שיעלה.  

ואם חסר משהו פונים לסיימון. הוא המנהל של שלוחת SUNSAIL  בסאן וינסנט וממונה מטעם הועד הפועל של איי הקריביים על אושרם  ועושרם של המטיילים והתושבים. בתדריך הראשוני הוא מציע את רשימת המסעדות באיים. כולם עושים ונוהגים לפי המלצותיו. לכל מקום לא משנה באיזה אי כשאתה בא, אתה נכנס למסעדה שואלים אותך מאיזה סירה אתה בא, ורושמים. כי סיימון יש רק אחד.

באחד האיים חנינו על עוגן, אין שום מסעדה.  מאי שם מופיע MR BLACKMAN כך כינה את עצמו ולאחר שיעץ למדריך  היכן למצוא מקום עגינה ראוי, הזמין את כולם לברביקיו של דגים ולובסטרים. כמובן בתשלום צנוע והכול כמובן, לפי יעוץ של סיימון מלך האיים. בערב כולם מתייצבים, זוללים וחוזרים לסירה. התשלום לא נמוך אבל הכמות משביעה. כך שכולם יצאו מרוצים וגם סיימון. בקיצור אתה מרגיש שכל הקריבים עובדים בשביל סיימון. התושבים באיים הקטנים מהווים מעיין תפאורה לסיימון  כדי שיהיה לנו איפה לבקר ואחרי שעזבנו אותם, הם מקפלים את הציוד ועוברים לאי הבא, כדי לקבל את פנינו ולשחק את תפקיד התושבים.טיול רגלי באי מזכיר לנו שיש גם גבעות ולמי שרובץ כל היום בסירה קשה לשעוט במעלה.  קשה אבל מענין וגם מזכיר שלא כולם שטים בקריבים, יש כאלה שגם חיים שם.

פה כבר כדאי לציין, כי צריך לשפר את כלי התחבורה המוזר הזה שקוראים לא בשם חיבה "דינגי. " כלי לא חברותי לאנשים בגילנו.  אחרי שאתה תוקע שני לובסטרים  וחצי בקבוק יין, הראש והבטן, מלאים מה לעשות. ואז מתחיל תרגיל הדינגי. אתה מתקרב למזח. הסקיפר שלנו כבר בפנים ואז הוא מכניס אותי. בתור משקולת נגדית. זאת אומרת אתה לא רק מובל לסירה אתה גם משקולת. אתה לוקח אויר  עומד זקוף על המזח ועוצם עין בלתי מכוונת כדי להיות מדויק ולנחות על החלק הקדמי של הדינגי. אם אתה מפספס- נפלת לים. ירדת עם שני הרגלים בתוכו ולא נפלת, אין לך זמן לקחת אויר ולשמוח. "שב" צועקים עליך. טעית באיזה צד לשבת, אכלת אותה - נפלת לים. הצלחת לשבת על הדופן המתאים, אתה מתפלל שגם האחרים יצליחו כמוך כי אחרת שוב –נפלת לים.  אחרי שכולם הצליחו בפירואטים של הכניסה לדינגי, הסירה כמעט שוקעת ומנסה בכוחותיה האחרונים של מכונת התפירה הממונעת הזאת  להוביל שישה שייטים ממולאים לסירה.  אם אתה יושב נמוך מדי, אתה מרטיב את התחת. לא נורא זה מתייבש. וכך מדי פעם בכל יום עושים פירואטים בכניסה לדינגי. כי בקריביים בניגוד לקרואטיה לא עוגנים במרינות אלא על בויה – מצוף באמצע הים שבאמצעות הקשירה אליו אתה מייצב את הסירה ואת הכלכלה של האי. זה לא בחינם. אבל בסוף למדתי את העניין של הדינגי ופיתחתי שטה בדוקה. אתה עוצם את שתי העיניים, קופץ, מתפלל ויושב על התחת. זה עובד, תנסו. עובדה לא נפלתי למים אף פעם.

האיים יפים כולם, הטבע יפה אין מה לעשות, זה רק בני האדם מקלקלים אותו. והחוויה של להיות באמצע הים לאחר שקשרו אותך לבויה בTOBAGO CAY לשוט קצת עם הדינגי חמוש בבגד ים ושנורקל ולקפוץ למים הצלולים, עם צבים ודגים, היא חד פעמית. אין דברים כאלה בשום מקום. אתה מתמזג עם הטבע. המים נעימים והצבעים ממכרים. העין איננה שבעה.  לאחר השחיה והרחצה בים אתה יושב על הסירה באמצע הים ועושה שופינג. ראשונה מגיעה הסירה של הלחם והקרואסנים. אחריה ספק הדגים מציע לך מכל טוב אתה בוחר את הדג. הוא שוקל, חותך ומנקה ומכין לצליה. ממש כמו בסופר. ובערב אתה פותח את הגריל של הפחמים שמחובר על דופן הסירה וצולה את הדגים. ברביקיו אמיתי בלב ים. חברים, אין דבר כזה!!!  השיא, זה סוחר החולצות. הסירה של מיסטר QUALITY מגיעה. הוא פורש על סירתו, את חולצות הטי שירט המדהימות שלו ומציען  לבנות ולבנים. ככה בלב ים, בלי תאי מדידה בלי קופה רושמת ובלי שקיות נילון. העסק עובד. הנשים  מתרגלות בשניה למצב החדש. המדידה ובחירת הדגמים כמו בחנות. הכסף, דולרים אמריקאים ירוקים. והעסקה מתבצעת. נראה אותך גבר ולך תגיד לאשתך באותו רגע, לא לקנות כי כבר יש לה מספיק חולצות! היא מיד זורקת אותך לדגים ואף אחד לא יוריד דינגי להציל אותך. 

מגיעים ל MUSTIC  האי של הסופר עשירים. המחירים באי הזויים  לחלוטין. כל בית עלוב עולה כ20 מילון דולר. ורשימת הממתינים להתנחלות במקום,  גדולה. המקום אמנם  יפה. הכול מוקפד. אפילו חנות הדגים מסודרת. אבל לא צריך להגזים. אנו מזעזעים את אמות סיפים והולכים למסעדה הכי מופלצת שם לארוחת דגים ספונטנית, לבושים במחצלותינו. בגדי ים וחולצות טי שירט. מסתכלים עלינו בעין עוינת אבל מסכימים להכניס אותנו לדינר, בתנאי שנשב בצד. הסכמנו, אכלנו, שילמנו. (לא נורא יקר, כמעט כמו במרינה בהרצליה) די שמחו כשהלכנו.חזרנו שמחים לסירה. עוד פעם,  קפיצה לדינגי, פירואט והופ אנו על הסיפון.

הסקיפר מודיע לנו. היום חוזרים. אני לא מאמין. אנו בהפלגה האחרונה. המפרש לא מתגלגל. יש  תקלה. מתקשרים לסיימון וחבורתו והם מודיעים שישלחו נתב להכניס אותנו  למרינה ,לא לדאוג. מימיננו אנו מבחינים באחת היאכטות שהתורן שלהם מונח הפוך על גג הסירה. נס גלוי שאיש לא נפגע. הנתבים של סיימון מגיעים גם אליהם ובתוך מספר דקות הסירות נקשרות למזח.

תם המשט ותם החלום.אנו מחזירים את הסירה, שהייתה לנו בית נהדר לשבוע ימים,  לידיהם הנאמנות של סימון ועוזריו.

מילה טובה למדריכים מיכל וקייני. בשקט בעדינות ובמקצועיות עשיתם לנו שבוע נהדר. תרמתם הרבה לתחושת הביטחון.  הרבה תודה מצוות הסירה שלנו.

אנו ממשיכים בדרכנו. טסים. לטרינידד. האי מודרני ומדהים. כבישים רחבים, בתי מלון מודרניים. אמנם בקריביים אבל משהו אחר. למחרת מתחיל הקרניבל. חגיגה מוטרפת של יומים של צבע ומחול.  אלפי רקדנים שמנים ורזים שחורים ולבנים הצבע השולט הוא צבע הקפה  עם חלב. משהו בין לבין. התלבושות מדהימות והכמויות של הרקדנים עצומות.  אנו יושבים ליד הבמה. מאות רקדנים מצטופפים מצד העליה לבמה. משאיות ענק, שאצלנו נושאות טנקים מן הסתם, נושאות רמקולים באותו גודל ועליהם זמרים מקומיים שמלהיבים את הקהל. חבורת סדרנים חוסמת את הרקדנים לבל יתפרצו לבמה. וכשניתן האות הסדרנים מרימים את זרועותיהם והרקדנים המשולהבים משירי הזמרים, פורצים לבמה. מאות רקדנים לבושים בתלבושות מדהימות. המראה מדהים. הם פורצים כמו סוסים במירוץ ורוקדים לפי הקצב שמרביצים  בהם הרמקולים הענקיים.   הנשים חושפות ומכסות קמעא את מה שנתן להן הטבע. כל אחת לפי הדמיון והתלבושת של הקבוצה שלה.  כשזה נעשה בכמויות כאלו המראה תופש לך את העין והלב. והמראה המשלהב הזה נמשך כ 12   שעות רצופות ללא הפסקה. קבוצה אחר קבוצה. אתה לא יכול להפסיק להסתכל.

ככה זה נמשך יומיים.אבל גם זה נגמר כמו הרבה דברים טובים, שמשאירים לך טעם של עוד. נגמרו לנו עשרת ימי החלום וצריך לחזור לחיים האמיתיים.

טסים הביתה ישר למציאות הקשה בארצנו.