רגעי קצה

יש רגעים בחיים, שבהם מאמץ מרוכז וממושך של תקופה ארוכה מגיע לנקודת קצה אחת. שפיץ קטן וחד שבו כל העבודה הקשה בעבר, צריכה לבא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.

ברגעים כאלה, המתח מורט עצבים וגם המנוסים ביותר ימצאו את עצמם מזיעים ובולעים רוק מפאת גודל המעמד.

רגע כזה התרחש לנו ממש מתחת לאף אתמול. אחד אחד, זינקו המדריכים אל סירות האופטימיסט. כשדבר אינו מפריד בינם לבין המים האפורים מלבד תחתוני סבא ובקבוק בירה, הם התייצבו על הקו.

"18 שניות לשתי דקות לזינוק!!" אסי צעק.

אגל זיעה קרה זלג היישר מהגב של יוסי אל ידית ההגה של הסירה. (אל תשאלו איך זה קורה)

-זינוק-

הקרב היה צמוד. זעקות "מים!" הרעידו את התעלה. מפנה שמאלי מפנה לימני שמתנגש בדופן של מפנה לא ברור שנמרח על הדופן של הגאטו הפצועה.

הייתי רוצה לספר לכם על קרב הוגן. על אנשים שמבינים שהעיקר הוא ההשתתפות. על רעות ואחוות ימאים.

בפועל. כשאחד המדריכים גילה שמרינה משיגה אותו. בנסיון נואש לפסול אותה, הוא השליך בקבוק בירה מלא (דרישת הסף הייתה לסיים בקבוק בירה במהלך המיקצה) והרים דגל עירעור.

מרינה נפסלה במקום.

מה עוד היה?

דודי ואורי נתנו לכולם בראש.

3 סירות התהפכו .

הדרכון של קלץ שהיה בכיס של אסי היה הדבר היחיד שהפריד בין אסי למים אחרי שכמעט ונזרק מהטרמפולינה של הגאטו.

אז למה כל זה קורה? זה בעצם היה אחד מרגעי השיא של סדנת מדריכים בת יומיים שעברנו בתחילת השבוע. חוץ מלייצר צפיפות בתעלה, הפלגנו,
העברנו שיעורים, למדנו, שרנו, תיחקרנו, אכלנו ושתינו.

אז תודה לכל המארגנים ולאסי, דודי ויוסי על ההובלה של האירוע. היה גדול!